כשהכול היה חדש וכולם היו רעבים
בסוף שנות ה־80 העולם המוטורי חיפש משהו אחר – מרוצי כביש על מסלול עם אופנועים שאפשר לקנות גם באולם התצוגה. אופנועי ה-GP מרשימים וחלומיים ככל שהיו (ועדיין), הם מוצרים לפי מידה, עם פסגת הטכנולוגיה, בדומה למכוניות הפורמולה 1, והם גם עולים כך. אז, הם גם הונעו במנועי שתי פעימות צווחניים, שהלכו ונכחדו מהכבישים.

אליפות הסופרבייק העולמית הלכה על פורמט פשוט יותר – כלי מרוץ שחייבים להתבסס על אופנועים שאפשר לרכוש באולמי התצוגה. לא מדובר כמובן באותם אופנועים ממש, אבל המרחק בין האופנוע באולם התצוגה לבין האופנוע שמתחרה על המסלול לא כזה גדול. ובמספרים, אם אופנוע מוטו ג'י-פי עולה 2 מיליון דולר ליחידה (ומעלה), אז מחיר הבסיס של אופנוע כזה לצרכן לא יכול להיות גבוה מ-44 אלף יורו, ולאחר התאמות הוא עולה לקבוצות המשתתפות כ-250 אלף יורו – כעשירית ממה שעולה אופנוע מוטו ג'יפי.  וחוץ מזה, מה שיווקי יותר מאשר אופנועים שמשיגים זמני הקפה לא רחוקים מהמוטו ג'יפי (הפער הוא בין 2-5 שניות להקפה), אבל כל צופה יכול לשים יד עליהם? עוד בשנות השמונים הבינו היצרנים שאם רוצים למכור אופנועים ביום שני, אז כדאי לנצח איתם מרוצים ביום ראשון. וזה עובד, כאמור, מאז שנות השמונים.

השמות הראשונים על קו הזינוק היו: פרד מרקל, ריימון רוש ודאג פולן. הם בנו את היסודות לאליפות שתגדיר את דור הזהב של הרוכבים. כל מרוץ היה קרב של כוח, טכניקה ותעוזה, וכל היצרנים הגדולים התגוששו בזירה הכי קרובה לדבר האמיתי. 

עידן פוגי
ואז הגיע קארל פוגרטי. “פוגי” היה יותר מרוכב, הוא היה סמל – מאלה שנערים תולים פוסטרים שלהם בחדר וחולמים להיות כמוהם. פוגי היה רוכב בריטי עם עיניים של נמר ואופנוע דוקאטי אדום שכאילו התאחדו ליישות אחת. מ-1994 עד 1999 הוא שלט באליפות, והפך לגיבור עממי בארץ מולדתו. פוגי הפך לסלב על בבריטניה, והיציעים התפוצצו מאוהדים, שהרגישו שכל עקיפה היא קרב על החיים עצמם. הארכי-יריבים שלו: אהרון סלייט, ג’ון קוזינסקי ופיירפרנצ’סקו צ’ילי, יצרו עם פוגי קרבות שהכניסו את WSBK  לליגה של הגדולים באמת. המסלולים התמלאו בקהל, הדגלים התנופפו, והאווירה הייתה של מלחמה הקרובה יותר להיאבקות WWF מאשר לספורט מוטורי מעונב.

דור חדש עולה
תחילת המילניום הביאה איתה שחקנים חדשים, על אופנועים וצמיגים של שנות האלפיים. קולין אדוארדס, נוריוּקי האגה, טרוי בייליס וניל הודג’סון הפכו את העשור החדש למירוץ חימוש של כוח, אומץ, ופיתוחים טכנולוגיים שגם זלגו לרוכבי היומיום. למשל: מערכות ניהול מנוע חכמות, בקרת משיכה, מצערת אלקטרונית, מערכות ABS המסוגלות לעבוד גם בהטיה ועוד. הסיבה: בשונה מהמוטו ג'יפי, כדי לאפשר לאופנוע להתחרות בסופרבייק, הוא – יחד עם הטכנולוגיות שלו – חייבים להימכר לציבור הרחב. כך הציבור הרוויח ממרוץ הטכנולוגיה של אופנועי הספורט, וזו עוד היתה תקופה, שבה רוכבים ספורטיביים, נהנו לתת בגז בכבישים ציבוריים, רגע לפני שהם נפקקו בכל העולם.

כך, על המסלולים ברחבי העולם התנהלות קרבות בין האגה (מיפן), רוברטס (מטקסס) לבייליס (מאוסטרליה) שנכנסו למיתולוגיה של הסדרה. השיא של התחרות המשולשת הזו היה סביב השנים 2000, 2001 ו-2002, לפני שגם אדוארדס וגם בייליס עברו להתחרות ב-MotoGP. לאחר עונת 2002, אדוארדס ובייליס עזבו ל-MotoGP, בעוד האגה נשאר דמות דומיננטית בסופרבייק למשך שנים רבות נוספות. בייליס חזר לאליפות ב-2006, וזכה בשני תארים נוספים, אך אז כבר אדוארדס לא התחרה שם.

שליטת העל
בעשור השני של האלף, הבינו לא מעט רוכבי מוטו ג'יפי, כי אליפות הסופרבייק היא הרבה יותר מדיור מוגן עבורם. אז הגיע לאליפות האגדה העונה לשם מקס ביאג’י, שגרף פעמיים את תואר אלוף העולם. בעקבותיו הגיעו לאליפות שורה של רוכבים, פורשי המוטו ג'יפי, והפכו אותה לזירה עוד יותר צפופה של כשרונות על. אבל על כולם התעלה רוכב אירי העונה לשם ג'וני ריאה, שזכה בשש אליפויות רצופות – מ-2015 ועד 2020. ריאה נכנס לספרי ההיסטוריה, אבל לא בשל הכריזמה יוצאת הדופן שלו. זו היתה, צריך להגיד, תקופת שפל באליפות, שממנה היא יצאה רק עם הופעת הכוכב הטורקי העונה לשם טופראק ראזגאטליולו. הכישרון הענק הזה, בנו של רוכב פעלולים טורקי ורוכב פעלולים בזכות עצמו (חפשו דחוף את עמוד האינסטגרם שלו) הגיע לאליפות ב-2018, ומייד הזריק לה סם חיים וכריזמה ללא גבולות.

אבל איך כל זה קשור ל-BMW? חכו, כבר מגיעים. היצרן "שלנו" משתתף באליפות כבר מ-2009,  כקבוצת מפעל רשמית כדי לקדם את אופנוע הסופרבייק החדש דאז, ה-S 1000 RR. זה לא באמת עבד מול היצרנים הוותיקים, דוקאטי, הונדה, ימאהה, קוואסאקי. לאחר שלוש עונות, הודיעה החברה על פרישה מקבוצת המפעל הרשמית. זו היתה עזיבה חלקית, כי קבוצות פרטיות הוסיפו לרכוב על ה-RR, אך היצרן חזר בכל הכוח כקבוצת מפעל מלאה בשנת 2019.

אל טורקו מגיע
אבל גם אז ההצלחה לא היתה מיידית, חרף ההשקעות הכבדות.
זה קרה רק כשהגיע "אל-טורקו".  טופראק (עזבו את שם המשפחה, הוא מסובך מדי) כבר גרף ב-2021 אליפות על ימאהה, שהיה חלש ממתחריו הישירים, וקטע את רצף האליפויות של ג'וני ריאה. אבל טופראק היה מתוסכל מהימאהה, שהיה חלש ולא אפשר לו להפגין את הכישרון הענק שלו. לכן הוא חצה את היבשת ועבר בעונת 2024 ל-BMW – וכבר בעונתו הראשונה, תוך הפגנת יכולת רכיבה באמת עוצרת נשימה, הוא גרף את האליפות השנייה שלו, והראשונה של BMW, ובפער. 

וזה לא נגמר, כי גם בעונה האחרונה, למרות מגבלות שהוטלו על האופנוע, טופראק זכה באליפות השנייה, תוך קביעת שיא נצחונות בעונה. וכל זה, הוא עשה כשהמספר 1 מתנוסס על חרטום האופנוע שלו, למען יידעו כולם – הרוכב מספר אחת על האופנוע מספר אחת.

אז איך כל הסיפור הארוך הזה קשור לכולנו?

1. כי מדי יום שבת וראשון (בעונה), שווה לצפות באליפות המרתקת הזאת. כל רוכב.ת כביש סופרטיבי חייב את זה לעצמו, בפרט כאשר מדובר באופנועים שנמכרים גם אצלנו
2. כי אופנוע הספורט "שלנו" הוא פעמיים אלוף העולם. אז גשו לאולם ותנו לו כבוד. מגיע לו
3. וגם, אל טורקו עובר בשנה הקרובה למוטו ג'יפי, על ימאהה. אבל אל דאגה, BMW הצטיידה בשני רוכבי על, שניהם יוצאי המוטו ג'יפי – דנילו פטרוצ'י האיטלקי, ומיגל אוליברה הפורטוגלי. שניהם כבר הרשימו במבחני טרום העונה.
4. נמשיך לעקוב, אלא מה?