הנה משהו שאנו יכולים לאמץ גם אצלנו – schultute – או שקית הפתעות מתוקה ליום הראשון בבית הספר
“שלום כיתה א'” – משפט כל כך מוכר ויחד עם זאת כה מרגש, מורכב ועתיר חשיבות. והימים הם ימי קורונה ובתי הספר נפתחים ונסגרים כמו רוכסן מקולקל. מה שאין ספק לגביו, זה שילדים אוהבים מתוק.
בגרמניה קוראים לזה “schultute” ובתרגום ישיר ודי חופשי “שקית לבית הספר”. על פי המקורות זהו מנהג מהמאה ה-19 אשר השתרש באזור סקסוניה. או לפחות משם הגיע התיעוד הראשון של ילד נושא חרוט נייר גדול וצועד לבית הספר. המנהג שהורים טרחנים המציאו אותו בערים, דווקא תפס לא רע והתפשט הלאה כמו שמועה על הורה משקיען. ומי לא רוצה להיות משקיען ולשלוח שקית מרהיבה לכיתה.
בתחילה היו אלה הסבים שיצרו את החרוטים הצבעוניים (חשוב שיהיו חרוטים! למה? כי זה המנהג) ותלו אותם על עץ ספציפי ליד בית הספר. ובגרמנית כמו בגרמנית לעץ קראו “עץ שקיות בית הספר”. על כל עולל נרגש היה לאתר את השקית עם שמו מתנוסס עליה ולנסות להוריד אותה מבלי שזו תקרע. הקונץ היה שהשקיות תוכננו להיקרע או אז הילדים היו מקבלים גשם של ממתקים, צעצועים וכלי כתיבה.
בהמשך השקיות ניתנו ישירות לילדים וגם התכולה שלהן השתנתה פחות ממתקים ויותר דברים “פרקטיים” כמו כלי כתיבה, פריטי לבוש ואפילו אמצעים דיגיטליים כמו דיסק און קי או אייפוד.
התקן של schultute אומר שאין לפתוח את השקית בבית הספר – צריך אשכרה להתאפק עד שמגיעים הביתה בתום היום הראשון. וזו לא התאכזרות לילדים המתקשים לדחות סיפוקים אלא דווקא משרת מטרה חברתית גדולה יותר. כדי לאפשר למשפחות שאינן ברוכות אמצעים למלא שקית מפוארת בפריטים נפחיים (למשל נייר עיתון מקווצ’ץ’) – כדי ליצור רושם בכיתה ומול ההורים האחרים.
מעבר למתנות שיש בשקית יש כאן מסר חשוב לילדים. מעין “טקס מעבר”, אבן דרך בחיי הילד והמשפחה בה הוא נכנס למערכת החינוך. אירוע חשוב לא פחות מחתונה, או מסיום התיכון. חרוט מלא סוכריות להמתיק את 12 השנים הבאות בבית הספר. שלום כיתה א’.
