מי שחי את העולם הדו-גלגלי יודע שרכיבה היא הרבה יותר מאמצעי תחבורה – היא חופש, תשוקה, דרך חיים. אבל עם כל הכיף, אי אפשר להתעלם מהמציאות: הכבישים הופכים עמוסים יותר, הסיכונים גבוהים וסטטיסטיקות התאונות מדברות בעד עצמן. המיומנויות שמלמדים בבתי הספר לנהיגה נותנות את הבסיס החוקי, אבל הן רחוקות מלהכין רוכב או רוכבת למצבי אמת. בדיוק כאן נכנס לתמונה תחום הדרכות הרכיבה, שהולך ומתפתח בארץ ובעולם, מתוך ההבנה שרכיבה היא מקצוע לכל דבר ושמי שלוקח את זה ברצינות – משפר לא רק את הבטיחות, אלא גם את ההנאה מהרכיבה.
בכתבה הזו בחרנו להציג את תחום ההדרכות מזווית של המדריכים הבולטים בו, כאלה שמובילים את השינוי בשטח. אין כאן רשימה סגורה ואין כוונה להמליץ על מדריך כזה או אחר – כל רוכב ורוכבת ימצאו את הדרך שמתאימה להם. אבל מה שברור לנו הוא דבר אחד: רוכבים שלומדים, משתפרים. ואנחנו כאן כדי לדבר על זה.
או אופ אופנוען מאומן
גידי פרדר נחשב לאב המייסד של הדרכות הרכיבה הדו גלגלית בישראל; חי, נושם ומלמד את התחום כבר מעל לשלושה עשורים. הוא התחיל את דרכו בענף כרוכב תחרותי בארה"ב, ובהמשך סקר את האופנועים היפניים הראשונים שהגיעו לישראל עם שבירת האמברגו כרוכב מבחן, אי אז בסוף שנות השמונים. במקביל כיהן גם כעורך של מוטו מגזין המיתולוגי – ערוץ התוכן הראשון מסוגו שפנה לרוכבים העבריים והרביץ בהם תורה. בשנת 1998 הקים גידי את מפעל חייו: חברת ההדרכה "אופנוען מאומן", שהיתה אז חברת ההדרכה היחידה בישראל שמתמחה בדו-גלגלי לסוגיו. בשנים שעברו מאז הוא עובד לבסס תרבות רכיבה טובה ובטוחה יותר בארץ הקודש מכל זווית אפשרית, מהכשרות פרטניות לאלפי רוכבים ועד לעבודה צמודה עם משטרת ישראל, מד"א ושירותי ההצלה.
האם זה באמת עובד? "מבחינת המודעות, יש שינוי עצום," גידי מסביר. "כשהתחלתי אף אחד לא ראה צורך לעבור הכשרת רכיבה מהבסיס. יש מיומנות בסיסיות שלא עובדים עליהן בתהליך קבלת הרישיון. המציאות בשטח וגם מחקר הרלב"ד הוכיחו שהידע הקריטי הזה לא נמצא אצל מורי הנהיגה, אלא בידיים של חברות ההדרכה שמאחוריהן עשרות שנים של עבודת עומק. כיום כבר קשה למצוא רוכב או רוכבת חדשים שעולים על אופנוע בלי לקבל הכשרה. רוכב ותיק שפוגש רוכבים אחרי הדרכות מבין שהם פתחו פער, ורוצה גם…"
היה אפשר לצפות שהקפיצה במודעות תיתרגם ישירות לסטטיסטיקה על הכבישים, אבל גידי מתאר מציאות מורכבת יותר. "כמות התאונות הכללית לא ירדה ואפילו ממשיכה לעלות. התפתחות הענף, אכיפה לא מספקת והעומסים בכבישים שעלו בטירוף כולם משפיעים על המצב. אני דון קישוט שנלחם בתחנות רוח כבר שנים ולא הצלחתי להביא גוף ממשלתי או חברת ביטוח שיבצעו מחקר עומק וינחילו את ההכשרות כחובה בצורה מנדטורית. רוכבים עדיין יוצאים מבית הספר לנהיגה בלי מושג מה זה היגוי ובלי כישורים בסיסיים." לעומת זאת, בתוך גופים מבוקרים שעובדים עם "אופנוען מאומן" פרדר מספר שאפשר לראות שיפור מדיד: "שם ראינו שזה עובד. כשזה מגיע לטיפול של רשויות, כולם מחפשים פתרון מוגדר וברור ומוכנים להתחייב לתהליך, והתוצאה היא ירידה עקבית בעקומת התאונות שנה אחרי שנה."
מה הופך הכשרה לאפקטיבית?
אפקטיביות לא נמדדת ביום הדרכה אחד, אלא בתהליך מתמשך. כמו שאמר לנו גידי: "צריך להבין שזה לא אירוע חד-פעמי, אלא משהו שדורש תרגול והפנמה לאורך זמן. יום הדרכה אחד יכול אפילו להגדיל את הסיכון – אתה יוצא עם ביטחון עצמי מופרז, אבל בלי היכולות האמיתיות להתמודד עם מצבי קיצון." אז איך הופכים את ההכשרה לכלי שבאמת משפר את הרכיבה?
הנה כמה דברים שרוכב יכול לעשות כדי להפיק ממנה את המקסימום:
- להתחייב לתהליך – לא להסתפק במפגש אחד, אלא לבחור מסלול הדרכה שמלווה אותך לאורך זמן, עם אימונים חוזרים ושדרוג מתמיד של המיומנויות.
- לתרגל בין המפגשים – לקחת את הכלים שנלמדו בשטח הסגור וליישם אותם בכביש בצורה מבוקרת, עם מודעות מלאה.
- לפתוח את הראש ולהניח את האגו בצד – להבין שהרגלים ישנים לא תמיד נכונים, וששינוי דורש סבלנות והתמדה.
- לעבוד עם מדריכים שמלווים אותך באופן אישי – יחס אישי מאפשר לזהות חולשות ספציפיות ולתת להן מענה אמיתי.
שליטה מלאה באופנוע לא מתרחשת ברגע, אלא דרך תרגול והטמעת אינסטינקטים נכונים, שלפעמים מנוגדים לאינסטינקטים הטבעיים שלנו. רק תהליך מובנה ומבוקר יכול להפוך מיומנויות חדשות לפעולות אוטומטיות – וזה בדיוק מה שהופך את ההבדל בין רוכב טוב לרוכב ששולט באמת.
איך זה נראה בפועל? הצצה להדרכות באופנוען מאומן
כשמדברים על הכשרות רכיבה, התיאוריה חשובה – אבל מה שבאמת משנה זה איך זה מיושם בשטח. אז איך נראית הכשרה בפועל? ב'אופנוען מאומן', למשל, הכל מתחיל בשטח סגור, עם יחס אישי של מדריך לכל שלושה רוכבים, כדי לוודא שכל אחד מקבל את ההכוונה שהוא צריך.
על מה עובדים?
- רכיבת כביש: ארבעה מפגשים אינטנסיביים בשטח סגור כדי לבנות שליטה בסיסית, ואז יציאה לכביש הפתוח לשני מפגשים מעשיים – אחד בעיר (לימוד הישרדות וטקטיקות רכיבה בגוש דן) ואחד בכבישים הרריים (פניות, עליות וירידות).
- רכיבת שטח: הבסיס נבנה קודם בשטח סגור, ואז ממשיכים לתרגול במסלולים מאתגרים בדרום ובהרי ירושלים, כדי לשלב את כל האלמנטים יחד.
ובשביל מי שרוצה לקחת את זה עוד צעד קדימה – יש גם טיולים מאורגנים, שבהם הרכיבה הופכת לסוג של מחנה אימונים מתגלגל. פירנאים, הדולומיטים, טוסקנה – כל אחד ומה שמתאים לו.
בסוף, זה לא משנה איפה מתאמנים, אלא איך. כל הדרכה היא רק הצעד הראשון – העבודה האמיתית מגיעה אחר כך, כשכל רוכב לוקח את מה שלמד ומיישם את זה בשטח.
את האני מאמין שלו גידי מסכם בחיבור בין מדריך למודרך. "המטרה שלי היא לדעת לגייס את הרוכב לעבוד איתי, להוציא מכל אופנוען את המיטב ולגרום לו להיפתח, להניח את האגו בצד ולהתמסר לעבודה הקשה. זה האתגר – יש כאן דרך ארוכה אבל מתגמלת."
לייק א פרו
כפיר לוין הוא האבא של "פרוריידינג", האקדמיה לרכיבה מתקדמת. את המסע בעולם ההדרכה התחיל כמדריך של "אופנוען מאומן", לפני שהמשיך לדרך עצמאית והקים את הממלכה שלו ב-2005. כפיר צבר קילומטראז' של 35 שנה על האופנוע בשלל סוגיו, במהלכן הספיק להתחרות בעולמות האקסטרים והמירוצים במבחר סגנונות ואף קטף את התואר אלוף ישראל בסופר-מוטו. אל עולם ההכשרות הוא הגיע מתוך הבנה שהרבה אופנוענים לא מחוברים לצורת ההפעלה הנכונה של האופנוע – פשוט כי לא מלמדים אותם. "לאורך השנים מפתחים לעצמנו הרגלי הישרדות וכללי עשה ואל תעשה ששומרים על בטיחות מינימלית, אבל זה ממש לא מספיק" הוא מסביר. ב-20 שנות קיומה מציעה פרוריידינג הדרכות כביש ושטח בשיטה הוליסטית המשלבת ידע ואלמנטים מכל סוגי הרכיבה, מתוך ההבנה שיש יותר משותף מאשר שונה בסט הכישורים הנדרש.
לתכנן, לבצע, לבקר: הדרך בה טייסים ורוכבים טובים חושבים
איך זה עובד? הבסיס להכל הוא פיתוח של מבט קדימה שמסתכל חמש שניות אל העתיד, מאבחן את תנאי הדרך ומציף לרוכב.ת הזדמנויות ומכשולים מיידים, על מה להסתמך וממה לחשוש ולהימנע. הראייה המאבחנת הזאת מגיעה מהתפיסה שנלמדת גם בקורסי טיס בחיל האוויר: תכנון, ביצוע, בקרה. תפיסה זו הפכה ל׳מוטו׳ של פרוריידינג והיא משמשת כתפיסה הניהולית של הרכיבה. בהרחבה: הרוכב חייב לתכנן בכל רגע את הפעולות הבאות, בביצוע הוא שואף לדיוק מקסימלי מול התכנון ולבסוף מבצע בקרה – ההשגחה שהכל אכן בוצע כמו שצריך. הפער בין התכנון לביצוע מחייב הורדת קצב, באופן הזה המשתתפים בהכשרות לומדים לבחון את עצמם ברכיבה, לראות איפה יש פערים וכך להגיע לשיפור מתמיד. היכולות יהפכו לאינסטינקטים שישרתו אותם, לא משנה אם הם נמצאים בלב נתיבי איילון או במדרון בוצי ברמת הגולן.
גם כאן מאמינים בחריש עמוק, כלומר בעבודה שיטתית עם המודרכים שמאפשרת הטמעה ושינוי אמיתי. אחד הכלים שמאפשרים זאת הוא סדרת תכני וידאו שמפרקים את תכנית ההכשרה לקטעים קצרים, כל אחד מנתח אלמנטים טכניים נפרדים ברכיבה, טיפים ועקרונות. המשתתפים בקורסים מקבלים שילוב של תכני אונליין ומפגשים אופליין וכך נוצר ליווי ארוך קדימה שיכול להימשך בין שישה ל-12 חודשים. זוהי תקופה לא קצרה אבל המחויבות משתלמת: כך מתאפשר תהליך שיפור מתמשך, שבונים בו תודעת רכיבה גבוהה ומפתחים מיומנות טכנית לצד יכולת אסטרטגית מתקדמת.
המשימה: להישאר בחיים, האתגר: כבישי ישראל
מסלול ההכשרה הראשון שפיתח כפיר לוין מתמקד בבסיס: איך לעלות על אופנוע בישראל ולהישאר בחיים. המסלול נועד להשלים את מה שלא נלמד בלימודי הרכיבה הסטנדרטיים, ומציע כלים פרקטיים לשיפור השליטה והבנת הכביש. רוכבים ותיקים, ששמו את האגו בצד וחזרו למושב הלימודים, מעידים שגם אחרי עשרות שנים על הכביש, הם למדו כאן דברים חדשים שפשוט לא הכירו.
מעבר להכשרות הכביש, קיימות גם הדרכות מתקדמות יותר על רכיבת שטח וטיולי אדוונצ׳ר. רכיבה כזו לא רק מאתגרת פיזית, אלא גם מחדדת מיומנויות קריטיות לכל רוכב: הבנה של תנאי אחיזה משתנים עקב איכות האספלט, כתמי שמן, או סתם גשם ורטיבות, תכנון תוואי קדימה ותגובה מהירה למצבי חירום – כלים שמשמשים גם בכביש הסואן. בסוף, לא משנה אם רוכבים על אספלט או בשטח – שליטה באופנוע היא מיומנות שחוצה סגנונות.
בין הקורסים הייחודים של פרוריידינג ניתן למצוא את מסלול ההכשרה הספורטיבי. המסלול מתקיים במתחמים סטריליים ונותן דגש על הבאת הכלי למקסימום והיכרות עם גבולות קצה היכולת בסביבה בטוחה ומאפשרת. גם כאן יש טוויסט שנלקח אחר כך לרכיבה היומיומית: כשאתה לומד את הגבולות שלך ושל המכונה, יש לך את המאה אחוז להשוות אליו. אחרי שחוקרים את הגבולות במתחם בטוח אפשר לדעת כמה "שוליים" יש להשאיר ולאן אפשר להגיע ברכיבה בכביש הפתוח, שם אסור להגיע למאת האחוזים.
ההקבלות הרבות בין ענפי הרכיבה מאפשרות להתאים תכנית הדרכה לכל רוכב.ת בהתאם ליכולות, לצרכים ולמה שחסר להם. בשורה התחתונה – הכל משתלב.
רוכבי S 1000 XR ו- M 1000 XR יש לנו גם משהו בשבילכם
רכיבה ספורטיבית היא תחום מיוחד בפני עצמו – דורשת דיוק, שליטה והבנה של גבולות היכולת של הרוכב ושל האופנוע. בישראל, האפשרויות להתנסות בתנאי מסלול הן מוגבלות, אך מסלולי המירוץ הבודדים שקיימים מאפשרים לרוכבים שרוצים לקחת את הרכיבה שלהם צעד קדימה ללמוד איך להביא את הכלי שלהם למקסימום, בסביבה סטרילית ובטוחה.
אחד הקורסים שמתמקדים בכך הוא מסלול ההכשרה הספורטיבי, שמלמד איך לנהל את הכלי בתנאי קצה – אבל לא רק. מעבר לאדרנלין, יש כאן גם שיעור חשוב לרכיבה יומיומית: כשמכירים את היכולות של האופנוע בסביבה מבוקרת, קל יותר להבין איפה נמצא הגבול הבטוח בכביש הפתוח. החיבור בין עולם הרכיבה הספורטיבית לרכיבה היומיומית הוא טבעי – שליטה מדויקת, תכנון נכון וניהול אחיזה הם כלים קריטיים לכל רוכב, ולא משנה אם הוא על מסלול מרוצים או בדרך לעבודה.
הסטטיסטיקה לא משקרת- אז איך בכל זאת יוצאים ממנה בשלום?
המספרים אולי מבהילים, אבל הם גם מסמנים כיוון ברור: ידע וניסיון יכולים לעשות את ההבדל בין תאונה שנמנעה לבין טעות שעלתה ביוקר. לא משנה אם זה רוכב מנוסה או מישהו שרק קיבל רישיון – הכביש לא עושה הנחות לאף אחד, והכשרה נכונה יכולה להיות ההבדל שבין סכנה לשליטה.
גידי פרדר מסביר את זה בפשטות: "הבעיה היא לא רק היעדר מיומנות – אלא גם חוסר מודעות. ברגע שרוכב מבין מה חסר לו, הוא כבר בדרך להשתפר." וכפיר לוין מוסיף: "רוב הרוכבים אפילו לא יודעים עד כמה היכולות שלהם מוגבלות – עד שהם מתחילים להתאמן ומגלים עולם שלם של שליטה שהם לא הכירו."
בסופו של דבר, כל רוכב מחפש להרגיש בטוח יותר על הכלי שלו – אבל גם ליהנות מהדרך. הדרכות הרכיבה שקיימות היום בארץ הן לא רק כלי להצלת חיים, אלא גם הדרך הטובה ביותר להפוך כל נסיעה לחלקה, בטוחה ומהנה יותר. הגיע הזמן לשים את האגו בצד וללמוד איך לרכוב טוב יותר – כי על זה, בסוף, אף אחד לא מתחרט.