לפני 100 שנים, הבוקסר הראשון השמיע את הפמפום הראשון שלו בתוך שלדת אופנוע והעולם עצר מלכת. מה היו האירועים שהתניעו את פיתוח ה-R32 הגאוני? ומי היו האנשים המוכשרים שעמדו מאחוריו?
ב-1923, בתערוכת הרכב של ברלין, ל-BMW שהייתה מוכרת עד אז כיצרנית של מנועי מטוסים הייתה בשורה מפתיעה, מה שמכונה בעיתונות הרכב של ימינו show stopper: החברה הציגה אופנוע ראשון בשם R32, שפותח על ידי אדם די אלמוני דאז בשם מקס פריץ, וייוצר מעתה בייצור סדרתי. בלב המכונה החדשנית היה מנוע יוצא דופן: שני צילינדרים אופקיים המותקנים זה מול זה לרוחב השלדה. מה שנראה בעיני רבים כחיסרון הפך ברבות השנים לאחד האייקונים החשובים ביותר בעולם הדו-גלגלי.
כמו שרבים מכם יודעים, BMW נוסדה כיצרנית מנועים למטוסים בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והסכמי ורסאי שהגיעו בעקבותיה. ההסכמים אסרו על גרמניה לייצר ציוד לחימה מתקדם וזה כלל גם מטוסים. כך שאנשי BMW מצאו עצמם ללא תחום העיסוק המרכזי. זה אילץ אותם לחשוב מחוץ לקופסה כדי לשרוד כחברה חיה ומשגשגת בשנים הקשות שהיו אחרי מלחמת העולם הראשונה (בהזדמנות חגיגית זו, בואו נפריך פה אגדה נפוצה: הלוגו של החברה לא מייצג פרופלור מסתובב אלא את צבעי מדינת בוואריה. המיתוס צץ כמה שנים אחר כך, כאשר באחת מהפרסומות נראה מטוס שבמקום המדחף שלו מצויר סמל החברה. כרונולוגית, הפוך ממה שחושבים).
ב-2 לינואר 1917 מקס פריץ החתים כרטיס נוכחות בפעם הראשונה ב-BMW. זמן קצר לפני כן, הוא הודיע על התפטרותו לבוס הקודם שלו, איש רציני בעל שם משפחה רציני עוד יותר, דיימלר (החצי של מרצדס). רצה הגורל, ול-BMW זה היה דווקא יום מוצלח למדי, שכן איש לא יכול היה לנבא כי שש שנים מאוחר יותר, בעקבות אותם הסכמי ורסאי, העתיד של BMW כיצרנית מוערכת של מנועי מטוסים, לא היה בטוח כלל וכלל. מקס פריץ, שתוך זמן קצר מונה להיות המהנדס הראשי של החברה, החליט להסיט את תשומת הלב ואת הידע שנצבר ממנועי המטוסים לפיתוח של אופנועים. ואלה היו בימים ההם כלי תחבורה זולים ועממיים שיוכלו לסייע לשיקום גרמניה אחרי המלחמה.
בדצמבר 1922, בקושי ארבעה שבועות אחרי שהתקבלה ההחלטה להתקדם עם התוכנית לתכנן ולייצר אופנוע, פריץ כבר יצר סקיצה בגודל מלא של אופנוע מקורי. הלב של האופנוע היה מערכת הנעה חדשה: מנוע בוקסר אופקי (בדומה לזה שהיה במטוסים), שאת הכוח שלו הוא מעביר לגלגל האחורי לא באמצעות שרשרת אלא בעזרת גל הינע – “דריישאפט” בלשון המוסכניקים הוותיקים. זה חסך את הסירבול והאחזקה של שרשרת וגלגלי שיניים החשופים למזג האוויר. בואו נזכור שאז גם תשתית הכבישים לא הייתה “מי יודע מה” וגל הנעה הבטיח עמידות מעולה בתנאי הקשוחות של בוץ, מים וכבישים מתפוררים.
קונספט הבוקסר של BMW קרם עור וגידים תחת ידיהם של אנשי BMW, אשר הקפידו בייצור שלו באותה איכות בלתי מתפשרת והקפדה יתירה על הפרטים הקטנים ביותר שאפיינו אותם כיצרנים של מנועי מטוסים. כי כמו שכולם יודעים: “בורג אחד קטן משוחרר יכול להפיל מטוס גדול”. זה לא טוב. מכאן שכל תהליכי הייצור ותהליכי בקרת האיכות הושאלו מאלו הנהוגים בתעופה שבה, באופן טבעי, אי אפשר לעשות פשרות או לעגל פינות.
בתוך זמן קצר הבוקסר של BMW עשה לעצמו שם והפך לבסיס נפוץ לאופנוע מרוצים. מראשית דרכם של האופנועים, למרוצים ולתחרויות היה משקל אדיר בפיתוח וכמובן בשיווק של כלים חדשים. המרוצים מאתגרים באופן הקיצוני ביותר כל חומר גלם וכל טכנולוגיה דו-גלגלית, וה-R32 על כל 8 כוחות הסוס שהפיק היה מאד תחרותי והפתיע מתחרים ותיקים יותר. אבל ככל ש-BMW הצליחה כך המתחרים החלו להדביק את הקצב, וה-R32 החל לאבד מיתרונותיו. כאן הסיפור עובר למהנדס אחד ושמו רודולף שלייכר, שבעצמו היה גם רוכב תחרותי ומהנדס ב-BMW.
שלייכר תכנן צילינדר פלדה חדש עם ראש העשוי מסגסוגת קלה ובתוכו שסתומים עיליים. המשמעות היא משקל מופחת ו”נשימה” טובה יותר דרך השסתומים החדשים שממוקמים נכון יותר. הדגם קיבל את הסימן R37 ובשנת 1925 הפיק מ-500 סמ”ק 16 כ”ס. הספק כפול לזה של ה-R32 המקורי. זה היה הבסיס לאופנועים שהשתתפו במרוצי שטח וכביש בכל רחבי העולם לא רק בגרמניה, שבה הם שלטו עד שנת 1929.
זה לא היה מספיק. מכיוון שכמו היום גם אז, לתחרות העזה בין היצרנים על מסלולי המירוצים הייתה גם משמעות שיווקית רבה מאד. BMW הייתה חייבת להישאר בטופ ואפילו להתרחב לדיסציפלינות אחרות – “מה עם לשבור שיא מהירות על שני גלגלים?” אמרי מישהו עם שפם בבר אפוף עשן במינכן. “רעיון נפלא!”.
האופנוע שרודולף שלייכר תכנן היה בבסיסו גם זה שקבע את שיא המהירות העולמי בשנת 1929. כדי להצליח לשבור את השיא, נעשו כמה שינויים מכניים ב-R37, ושוב מהנדסי BMW פנו לידע שצברה החברה כיצרנית מנועי תעופה. הם חיברו למנוע מגדש-על (סופרצ’ארג’ר) שהוא למעשה מדחס הדוחף בעוצמה אוויר לתוך המנוע. במטוסי בוכנה מגביהי טוס מגדש-העל הכרחי, כדי להמשיך ולסחוט מהמנוע הספק גבוה, משום שלחץ האוויר יורד ככל שאנחנו נוסקים – ואז קשה יותר למנוע “לנשום” חמצן. באמצעות הפטנט הזה, ב-19 לספטמבר 1929 רוכב בשם ארנסט האן קבע שיא מהירות עולמי מדהים, ביחס לאותם ימים, של 216 קמ”ש.
קולטים? 216 קמ”ש על אופנוע עם צמיגים לא הרבה יותר רחבים משל אופני הרים מודרניים, שלדת פלדה מצינורות דקיקים ובלמים שעוצרים על משאת נפש יותר מאשר על עוצמת החיכוך. רוכבים עם פלדה היכן שצריך. ללא ספק.
כך נולדה האגדה. והיא עדיין חיה ונכתבת ומוסיפה פרקים חדשים בסיפור שלה עם כל בוקסר שעולה על הכביש, כל אדוונצ’ר שיוצר לרכיבת סופשבוע מדברית וכל R18 שמתניע בבוקר ומעיר את השכנים.
